ציפחה אינטרנשיונל 1994 בע"מ נ' בוחבוט ואח'

פסק דין

מונחות לפניי שתי בקשות: האחת לאישור פסק הבורר, אשר הגישה חברת ציפחה אינטרנשיונל בע"מ (להלן: "המבקשת") (הפ"ב 45948-09-12), והשנייה – לביטול פסק בורר, אשר הגיש מר איתן בוחבוט (להלן: "המשיב") (הפ"ב 29981-10-12).

פסק הבורר ניתן ביום 12.07.2012 על ידי הרכב של שלושה דיינים ב"בית דין לממונות" של הרבנות הראשית לירושלים - הרב אלון פויכטונגר, אב"ד, הרב כתריאל צדוק, והרב דב רוזמן.

המבקשת הינה חברה קבלנית לבניין ולדיור. המשיב ואשתו אילה (להלן: "המשיבה 2") הינם אנשים פרטיים אשר ביקשו לרכוש דירה שבבעלות המבקשת. ביום 07.01.2009 חתמו המשיבים על הסכם לרכישת דירה מן המבקשת במודיעין עילית, המצויה ברח' ר' יהודה הנשיא 34, דירה 16 (הידועה כגוש 63648 חלקה 1144/16).

לטענת המשיב, לא עלה בידו לשלם את התשלום האחרון למבקשת, עקב כך שאיבד את שוברי התשלום; וחרף העובדה כי ביקש לא אחת מן החברה כי תנפיק לו את השוברים, בקשתו נפלה על אוזניים ערלות, והשוברים לא סופקו. עוד טוען המשיב כי החליט שלא לבצע את התשלום האחרון על הדירה, בשל העובדה שקיבל מכתב מן החברה לפיו בחודש הראשון לאכלוס הבניין לא תופעל המעלית, מחשש לתקלות; ולדעתו, אי-תשלום בנסיבות האמורות אינו מהווה הפרת חוזה המכר שבין הצדדים, משום שהמגורים ללא מעלית בדירה שרכש, בקומה השישית, הינם מגורים בלתי סבירים.

לטענת המבקשת, הסיבה האמתית אשר בגינה לא העביר לה המשיב את מלוא התמורה עבור העסקה עד עצם היום הזה, הינה מצבם המשפחתי שלו ובת זוגו, אשר נפרדו לפני כשנתיים, וכן היעדר יכולת כלכלית של בני הזוג. להערכת המבקשת, חובם של המשיבים עומד על כ- 300,000 ₪ לפני חישוב פיצויים וקנסות.

לאחר התראות חוזרות ונשנות מצד המבקשת כי על המבקש לשלם לה את יתרת התמורה, אשר לא צלחו, שלחה החברה ביום 26.10.2010 הודעה למשיבים לפיה מבוטל חוזה המכר. לטענת המשיב, חוזה המכר בוטל שלא כדין, הן משום אי הפעלת המעלית, והן משום שעל פי החוזה הייתה אמורה המבקשת לתת לו הזדמנות לרפא את "ההפרה" הנטענת על ידה.

כיוון שבחוזה המכר שבין הצדדים כלולה תניית בוררות (ס' 16.11 לחוזה), פנתה המבקשת לבית הדין לממונות של הרבנות הראשית בירושלים, בתביעה נגד בני הזוג לאישור ביטול חוזה המכר.

ביום 29.06.2011 (כ"ז סיוון תשע"א) חתמו שני הצדדים על שטר בוררות, ובעקבותיו התקיימו בבית הדין מספר דיונים, נרשמו פרוטוקולים, הוגשו מסמכים רבים, ואף הוגשו סיכומים מפורטים; וזאת, כאשר המשיב מיוצג כל העת על ידי טוען רבני. במהלך אחד הדיונים, הודיעה המשיבה 2 לבוררים כי עמדת המבקשת מקובלת עליה, והיא חתמה על הסכם ביטול המכר ועל תצהיר ביטול מכירה המיועד לרשות המיסים.

ביום 12.07.2012 נתנו הבוררים פסק דין, המאשר את ביטול ההסכם. וכך קבעו:

מהמסמכים עולה כי בשעתו התשלום נדחה ולא שולם בזמנו עקב חוסר יכולת תשלום. בדיעבד טוען הנתבע כי החברה לא עמדה בתנאי מסירת הדירה עקב אי פעילותה של המעלית, וע"כ אין הוא נחשב מפר חוזה. ביה"ד סבור כי אין טענה זו מועילה בדיעבד על מנת להחשיב את אי התשלום לאי הפרת חוזה, [טענות שונות שטוען בוחבוט, כגון שאפשר להפריד את רכישת הדירה מהמחסנים, נדחו – ב.ג.], אשר ע"כ ולאור כל ההתראות שקיבל הקונה, נחשב אי התשלום האחרון במועדו להפרת חוזה.

לאור הנ"ל על איתן בוחבוט לחתום לאלתר על מסמכי ביטול חוזה שיומצאו ע"י החברה לביה"ד, מסמך זה יישאר ביד ביה"ד עד לתום ההתחשבנות הכספית.

לאחר הנ"ל על החברה לסלק את המשכנתא שהדירה משועבדת לה במלואה, ולהמציא אישור על כך לביה"ד, וכן להגיש לביה"ד את החשבון לגבי יתרת התשלום ע"מ לקבל על כך אישור מביה"ד, ולהפקיד סך זה בביה"ד, לאחר זאת החברה תקבל את מסמך ביטול החוזה.

בסמוך לאחר מכן, החליט המשיב להגיש ערעור לאותם בוררים על פסק הדין האמור. ביום 26.08.2012, לאחר שנידון הערעור בפני אותו הרכב שנתן את פסק הדין, דחה בית הדין את הערעור, חזר על נימוקיו מפסה"ד המקורי ונתן פס"ד סופי בעניינם של המשיבים.

לצורך ביצוע פסק הדין ברשויות השונות (כדוגמת רשות המיסים, הבנק הממשכן וכיוצא באלה) ומאחר שבפסק הדין שניתן בערעור, היו חסרים מספר פרטים טכניים, כגון, מספר החברה המבקשת, וכן תעודות הזהות של הצדדים ומספר הנכס, ביקשה המבקשת מן הבוררים מעין פסיקתא, אשר ניתנה ביום 20.09.2012, המאשרת את שנפסק בעבר, וכן מאשרת את הפרטים הטכניים שהושמטו. וכך נקבע: "בהמשך לפסה"ד והחלטות קודמות ... ולבקשת התובעת, ניתן בזה פס"ד שמסכם את אשר נפסק בעבר".

ביום 23.09.2012 הגישה המבקשת בקשה לאישור פסק בורר. לטענתה, פסק הבורר הומצא למשיב עוד באותו היום, עת הגיע במקרה לבית הדין. עוד לטענתה, המשיבה 2 קיבלה את כתבי הטענות בדואר רשום, וכן שוחחה עם ב"כ המבקשת אודות תוכן בקשת המבקשת לאישור הפסק; כך שברי כי קיבלה לידיה את הבקשה לאישור פסק הבורר.

ביום 18.10.2012 הגיש המשיב את בקשתו לביטול פסק בורר. הבקשה מבוססת על העילות שבסעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק") ("הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"), בצירוף סעיף 24(7) לחוק ("הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן"); סעיף 24(5) לחוק ("הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו"); וסעיף 24(9) לחוק ("תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור"), כפי יפורט להלן.

שאלת סף : האם בקשת הביטול הוגשה במועד הקבוע בחוק

לטענת המבקשת, דינה של בקשת הביטול להימחק על הסף, מאחר שהמשיב הגישה באיחור. לטענתה, פסק הדין הסופי של הבוררים ניתן ביום 26.8.2012, וממנו מתחיל מרוץ הזמן להגשת הבקשה לביטול; שכן לדידה, מאחר שבפסיקתא מיום 20.9.2012 אין כל שינוי מהותי, והיא בבחינת "פסיקתא משקפת" ותו לא, הרי שלפי הוראות ס' 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), המועד להגשת בקשת ביטול הפסק הוא לכל המאוחר 45 יום "מיום מתן הפסק" (סעיף 27 , אשר במקרה דנן הינו 26.8.12, מועד מתן פסק הבורר הסופי לאחר הדיון שבערעור. אי לכך, המועד האחרון להגשת בקשת הביטול, לטענת המבקשת, הינו ביום 10.10.2012; בעוד שהבקשה הוגשה רק ביום 18.10.2012.

עוד לטענתה, המשיב אף מודה בעובדה שאיחר, שכן בכותרת הבקשה לביטול, הוא מציין: "בקשה לביטול פסק בורר והארכת מועד ככל שיש בכך צורך".